אנשי מקצוע בעולם הספרים – עורכים, מאיירים, מעצבים – רגילים לעבוד בלחץ של לוחות זמנים, תקציבים ושיקולים עסקיים. כל פרויקט נמדד בשאלה כמה הוא "משתלם": מה גובה השכר, האם הלקוח רציני, כמה עמודים או איורים צריך להפיק בזמן קצר. אבל בתוך כל הריצה הזו, לפעמים אנחנו שוכחים את הדבר שבגללו נכנסנו מלכתחילה לעולם הזה: אהבת הספרים.
כאן נכנסים לתמונה אותם עיסוקים קטנים, לא תמיד רווחיים, שלעיתים נדמים כמותרות: עבודה על ספר אישי, השתתפות בפרויקט קהילתי, עריכת כתב עת קטן או שיתוף פעולה אמנותי שאיש לא הזמין. אלא שאלו הם בדיוק המקומות שבהם העשייה הופכת ליצירה, ולא רק מקצוע.
פרויקטים כאלה מאפשרים לנו לשוב ולהתחבר למי שאנחנו כיוצרים. עורכת לשון שעובדת על ספר שירה פרטי, מאייר שמקדיש שבתות לבלוג איורים אישי, מעצבת גרפית שמייצרת כרזות לאירועי תרבות בעיר שלה – כולם מחזקים את הזהות המקצועית דרך בחירה חופשית ולא דרך דרישה של לקוח. כשיש מקום ליצירה כזו, גם העבודה "הרווחית" נהיית עשירה יותר: אנחנו מביאים אליה יותר רעננות, יותר סבלנות ויותר חדווה.
הפרויקטים הללו הם גם דרך להזכיר לעצמנו למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים. תחום הספרים תמיד היה יותר מרק עסק – הוא תרבות, שפה וזהות. כשעורכת מתנדבת בעריכת חומרים עבור עמותה, או כשמאייר יוצר ספר ילדים עצמאי שנוגע בנושאים חברתיים, הם לא רק "מבזבזים זמן" אלא מחזקים את הממד הערכי של המקצוע. יצירה שאינה מונעת משיקולים כלכליים בלבד, אלא מתוך אמונה או תשוקה, מעניקה עומק ומשמעות לשגרת העבודה.
באופן פרדוקסלי, לעיתים הפרויקטים ה"לא רווחיים" הם אלה שמייצרים את ההבדל המקצועי. לקוחות חדשים נמשכים לייחודיות שנחשפת בהם, קולגות מעריכים את האומץ ללכת עם הלב, ולעיתים דווקא משם צומחות הזדמנויות מקצועיות לא צפויות. אבל גם אם לא – עצם ההחזקה של מרחב אישי וערכי היא רווח בפני עצמו: היא שומרת עלינו שחוקים פחות, מחוברים יותר, ומזכירה לנו שעולם ההוצאה לאור אינו רק תעשייה אלא גם שליחות.
לסיכום, כדאי לזכור שלהשאיר מקום לפרויקטים ללא כוונת רווח זה לא מותרות – זו אסטרטגיה לטווח ארוך. הם מזכירים לנו מי אנחנו כבני אדם וכיוצרים, ומחזקים את הממד האידאולוגי בעבודה שלנו. בסופו של דבר, מי שמקדישים את חייהם לספרים יודעים שהשורה התחתונה היא לא רק כמה פרויקטים סיימנו וכמה כסף נכנס, אלא איזה חותם השארנו – לעצמנו, לקוראים ולקהילה.
